Source of Alenu In Our Prayers

One of the things I’ve talked about over the years here is how some of our תפילות came about, how various alternative versions arose and have emphasized that at least from a historical perspective, many of the variations we see in our prayer are the result of compromises among different customs or traditions. Some examples we’ve looked at are השכיבנו and ברכת הפטרה. I wanted to talk about another part of our תפילות .

So let me ask you something. I assume רשי took off his תפילין after davening – who knows, maybe he put on a second pair. But where did his davening end? Specifically, when did a piece of the Amidah from Rosh Hashanah and Yom Kippur suddenly become part of everyday davening? Of course, we’re talking about עלינו.

What do we know about עלינו? When was it written? The earliest source that we have that tells us anything about it is from Rav Hai:

תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן מג

וששאלתם לענין עירובין וידים בשלמא שלמה המלך תקן עירובין וידים יהושע תקן עלינו לשבח ולאו הוא מתקנת רבנן אלא יהושע תקנו כשנכנסו ישראל לארץ שיאמרו זה התיקון להבדיל בין משפחות האדמה וגויי הארצות ושכבר קבלו עליהם אלוה ועל כך תקן לפני מלך מ"ה הקב"ה שמשתחוים מה שלא היו משתחוים בח"ל …

…And that which you ask about eruvin and hand-washing – Solomon decreed eruvin and hand-washing and Joshua established Alenu. It is not a rabbinic establishment, but rather Joshua established it when the Jews entered the Land of Israel in order to differentiate the Jewish people from the other nations and to affirm that Israel had accepted God and so he instituted that we bow before the King of kings, which is something they did not ..do outside of the Land of Israel.

So, by tradition, Alenu - the first paragraph of what we say – was composed by יהושע. From a scholarly standpoint, of course I have no idea whether יהושע wrote it or not, but from the attribution of its authorship we can see clearly that even as early as the 8^th century, it was considered to be of extreme ancient origin. There are other philosophical implications of its attribution that Rav Hai intimates and that aren’t for now.

What do we see about how people ended davening? The סידור רב עמרם gives us the following detail:

ולאחר שסיים שליח צבור עושה שלום נוהגים לומר כך.
מי כאלהינו מי כאדונינו מי כמלכנו מי כמושיענו. אין כאלהינו אין כאדונינו אין כמלכנו אין כמושיענו, ברוך אלהינו ברוך אדונינו ברוך מלכנו ברוך מושיענו. נודה לאלהינו נודה לאדונינו נודה למלכנו נודה למושיענו. אתה הוא אלהינו אתה הוא אדונינו אתה הוא מלכנו אתה הוא מושיענו. אתה הוא שהקריבו אבותינו לפניך את קטורת הסמים.

פיטום הקטורת. הצרי והצפורן החלבנה והלבונה, משקל שבעים שבעים מנה. מור וקציעה שבולת נרד וכרכום, משקל ששה עשר ששה עשר מנה. והקושט שנים עשר, וקילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינא תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלת וקבין תלתא. אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חורין עתיק. מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא. ר' נתן אומר אף כפת הירדן כל שהוא. אם נתן בה דבש פסלה. אם חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. בורית כרשינא, ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה. יין קפריסין, ששורין בו את הצפורן מפני שהיא עזה. והלא מי רגלים יפין לה, אלא שאין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד.

הקטרת היתה שלש מאות וששים ושמונה מנה. שלש מאות וששים וחמשה, כנגד ימות החמה. ושלושה מנים הנותרים, מהם מכניסים לפני לפנים ביום הכפורים. והשאר מחללין אותו על מעות האומנין. אחת לשבעים שנה מפטמין אותה לחצאין. המפטם אותה כמתכונתה הרי זה חייב. פטם חצייה הרי זה חייב, רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' שמעון בן הסגן, אבל לא שמעתי ממנו לשלישה ולרביעה.

מחזירין אותה למכתשת פעמים בשנה. בימות החמה פוזרין אותה כדי שלא תתעפש, בימות הגשמים צוברין אותה כדי שלא יפוג ריחה. וכשהוא שוחק אומר הדק היטב וכו' דקה מן הדקה. המפטם את הקטרת במתכונתה חייב. והמריח בה פטור ואינו חייב אלא משום מעילה.

מכתשת היתה במקדש מימות משה ונפגמה. ושלחו והביאו מאלכסנדריא ותקנוה ולא היתה מפטמת כשהיתה

השיר שהיו הלוים אומרין בבית המקדש.
ביום ראשון היו אומרים, לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה.
ביום שני היו אומרים, שיר מזמור לבני קרח גדול ה' וגו'.
ביום שלישי היו אומרים, מזמור לאסף אלהים נצב וגו'.
ביום רביעי היו אומרים, אל נקמות ה', אל נקמות וגו'.
ביום חמישי היו אומרים, למנצח על הגתית לאסף וגו'.
ביום הששי היו אומרים, ה' מלך גאות לבש וגו'.
ביום השביעי היו אומרים, מזמור שיר ליום השבת. כמו שכתובה להלן.

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך... וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

ואומר קדיש עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן. יהא שלמא רבא עד עושה שלום.

קדיש של יחיד
תניא אמר ר' והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני עמים רבים וידעו כי אני ה' +יחזקאל ל"ח, כ"ג+.

תניא אמר ר' יוסי פעם אחת נכנסתי לחורבה אחת מחרבות ירושלים להתפלל ובא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי, לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי, אמרתי לו שלום עליך רבי ומורי. אמר לי, בני מפני מה נכנסת לחורבה זו. אמרתי לו להתפלל. אמר לי, היה לך להתפלל בדרך. אמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים. אמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה.

באותה שעה למדתי הימנו שלשה דברים, למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, והמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה.

אמר לי, בני, מה קול שמעת בחורבה זו. אמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם. אמר, בני, בחייך ובחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך. אלא בכל יום שלשה פעמים אומרת כך. ולא עוד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך, הוא מנענע בראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לאב שהגלה את הבנים ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם.

אמר ר' חלבו אמר עולא ביראה, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהן וכל אחד מראהו באצבע. שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.

ובערב לאחר שיגמרו תפלת ערבית נוהגין לומר פיטום הקטורת אבל לא השיר. מאי טעמא שזכר למקדש אומר אלו. ולמה אומר פיטום הקטורת בבקר ובערב, והשיר בבוקר בלבד, לפי שזה היתה מצותו נעשית בבוקר ובערב, וזה לא היתה מצותו נעשית אלא בבקר.

ולא מבעי ליה לאינש למיבטל ולאיתמנועי מקידושא דסדרא ומיהא שמיה רבא מברך דאגדתא, דמלתא רבתא היא קמי קודשא בריך הוא. ומאי רבותא, דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' שמעון מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה ולא ירד טל לברכה וניטל טעם הפירות. ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות. ואמר רבא וכל יום ויום קללתו מרובה משל חברו דכתיב בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר +דברים כ"ח, ס"ז+. הי בקר, אי נימא בקר דלמחר, מי ידע מה הוי, אלא דחליף. ואלא עלמא אמאי מקיים, אקידושא דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אפל +איוב י', כ"ב+. טעמא דאין סדרים הא יש סדרים ותופע מאפל, ומאי סדרים, קידושא דסידרא.

ובשביל בני אדם הבאים לבית הכנסת לאחר שיאמר שליח צבור ברכו, שאילו מקמי מתיבתא, מהו שיחזור ויאמר השליח בשעת עמידת הצבור להתפלל, ברכו את ה' המבורך ויענו ברוך ה' המבורך, אותן בני אדם הבאים בין הפרקים, בין גאולה לתפלת שחרית, ובין המולך בכבודו ערבית.

ושדרו הכי, כך ראינו. שבתפלת ערבית בשביל הבאים בין הפרקים, אם רוצה אומר ברכו. אבל בשחרית אסור להפסיק בין גאולה לתפלה. ואל יפסיק, שכך שנינו ר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, ואמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה. וצריך לסמוך גאולה לתפלה ואל יפסיק שכך שנינו ר' יהודה אומר אסור להפסיק בו אפילו בדברי קדושה ואפילו בפסוק של ריצוי ובקשה, והאי דקא מתחלינן ה' שפתי תפתח, כיון דתקינו רבנן למימריה בצלותא, כצלותא אריכתא דמיא.

ונפטרין איש לביתו.

So Rav Amram mentions all kinds of different ways of ending prayer and never once mentions Alenu. It was not said.

We see it mentioned in the 13^th century by R. Menachem ben Shlomo Meiri. He was born in 1249 and died in 1315, and was one the leading rabbis in southern France.

בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף לב עמוד ב

המתפלל כשם שהוא צריך לשהות מעט קודם תפלה כך הוא צריך לשהות מעט אחר תפלה שלא יהא כפורק משאוי מעליו והולך לו והוא שאמרו קודם תפלה מנין דכתיב אשרי יושבי ביתך ואח"כ יהללוך סלה לאחר תפלה דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ואח"כ ישבו ישרים את פניך ומכאן תקנו לומר פסוק של אשרי קודם תהלה לדוד ללמדנו שמאותו פסוק יצא לנו לשהות מעט קודם תפלה וכן לטעם שאחר תפלה תקנו קריאת שיר מזמור או עלינו לשבח:

…Just as someone praying needs to pause a bit before beginning prayer also needs to do so after prayer, so that it does not appear that he is thrusting a burden off of himself…. Consequently, after prayer, recitation of the psalm of the day or of Alenu has been instituted.

Note that Alenu is merely one of the possible rabbinic institutions for the end of prayer and not a mandated one.

We have another reference from חיים בן דויד, a student of the רשב"א (רשב"א lives 1235-1310, student of Rabbeinu Yonah and the Ramban) –

אחר סיום התפילה היו שוהין קצת ואומרים עלינו לשבח ומנהג בצרפת שאיו אומרים אותו בתפילת מנחה ואפילו בשבת רק בשחרית וערבית שעה שאומרים שמע ישראל

So what do we know about Aleinu, and what have scholars concluded or surmised. We understand that the previous primary usage for the prayer was as the introduction to מלכויות on ר"ה. One of the principle scholars in the field was Prof. Yosef Heineman, who lived 1917-1980 and was an associate professor of Jewish literature at Hebrew University. In his book התפילה בתקופת התנאים והאמוראים

כל אלו רומזים ברורות על חיבור תפילה זו על רקע עבודת בית־המקדש. רק בשעה שהמקדש היה קיים ניתן לומר׳ שהשכינה שורה ב״גובהי מרומים״, מבלי שהיה צורך לציין,שהיא שורה אף בבית קודש הקודשים: אדרבה, כשהימצאה של השכינה במקדש היה בחינת ״עובדה קיימת״ בעיני העם, היה צורך להזהיר מאמונה פשטנית, הרואה את המקדש כ״מקומו״ ו״מושבו״ ממש של הי, ולהבליט׳ שהשכינה שורה גם בשמים ושאין המקדש של מטה אלא בבואה לשל מעלה. רק בזמן המקדש היה אפשר להבין את ״מלכות שמים״ כמציאות קיימת, ולא כתקווה אסכאטולוגית בלבד.

..all of these are firm indications that the prayer was composed in the context of the Temple service. Only at that time would it have been appropriate to say that the Shchina lived in "the highest of heights", without it being needed to also state that it also resided in the Holy of Holies. Quite the opposite, since the presence of the Shchina in the Temple was an accepted concept in the national conscience, it was necessary to warn against a simplistic belief that the the Temple was the literal location and the residence of the divine presence and to emphasize the the presence was also in the hevaens and that the terrestrial Temple is just a representation of the heavens. Only at a time when the Temple stood was it possible to understand the phrase "the Kingdom of Heaven" as an existential reality and not only as an eschatological hope.

Let’s assume that his theory of composition is either correct or that the Geonic tradition of authorship is correct and that the prayer ended up as part of the עבודה because its theme fit in with the basic thrust of the service. Gershom Scholem also maintains that many of the terms used in Alenu connect strongly with the mystical tradition of מעשה בראשית and מעשה מרכבה, both of which Scholem dates to the tannaitic period.

What we’ve done so far is demonstrate that the prayer was incorporated into Ashkenazic prayer in the 12-13^th centuries. We’ve seen that it was either an ancient prayer that had such profound relevance to the temple service that it was incorporated into it or that it was composed sometime in the second half of the second temple period – I think you can be a שומר תורה ומצוות and accept either – I think you can even ascribe the outline of the prayer to Yehoshua and that perhaps the final version of it emanated from the tannaitic age, it doesn’t matter. What we are still left with is how it made the jump from עבודה, via מלכיות, into daily prayer. We’ve seen that there appears to be some connection between Alenu and Shema that needs to be explained. We’ve also seen the basis of the halachic idea of extended prayer in some manner. We’ll pick these up next time; we’ll also explain why the addition of Alenu to daily prayer was originally a uniquely Ashkenazic practice. We will also see why, if the old custom was to say Alenu only Shacharit and Maariv we now say it Minchah time as well.

Last time we discussed the origins of Alenu and its usage as part of the avodah. We left open a number of questions that we’ll start to deal with today. I commented that the addition of Alenu to daily prayer was initially an Ashkenazic practice and was driven by some very specific cultural attributes of the Franco-German community.

As we’ve seen in the past, Ashkenazic custom and practice is derived from מנהג א"י. Our פייטנים largely came from there and many of the halachic ideas of extended תפילה come from that tradition. Indeed, in a discussion of הלכות תפילה, we see:

ורבי אלעזר אמר: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא - חוזר וקורא קריאת שמע, ספק התפלל ספק לא התפלל - אינו חוזר ומתפלל. ורבי יוחנן אמר: ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו.

Even into the Franco-German period we also know that they made far more ברכות than we do today, including those on what are called מכשירי מצווה such as building a sukkah. We know of פוסקים who would a ברכה on things like כיבוד אב and צדקה.

Among the practices that developed was a תפילה אחר תפילה that people used to say called מעמדות. This set of prayers is attributed to ר' אליהו הזקן ממאנש, who lived in the 11^th century. The name is taken from that of the group of ישראלים who basically had Temple duty; and along with the לויים, would say certain prayers throughout the period of offering sacrifices during the day. The later מעמדות were designed to be said privately by people who had time and who were so inclined. In the temple period, these groups would recite the פסוקים of the creation of the day

משנה מסכת תענית פרק ד משנה ב

אלו הן מעמדות לפי שנאמר (במדבר כ"ח) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלם של כהנים של לוים ושל ישראלים הגיע זמן המשמר לעלות כהנים ולוים עולים לירושלם וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית:

To this, ר' אליהו הזקן ממאנש added פסוקים from all over תנ"ך, the קרבנות that we now say earlier in the morning, the שיר של יום and other things. Among what we find in some of the versions of the מעמדות at the very end – in only some, and not a majority of the texts we have – is Alenu.

In the past 15-20 years, we have discovered a manuscript of a siddur in Oxford that we are able to definitively date to no later than 1190. How do we know this? On the last pages of the fragments that we have there is an accounting list of amounts owed to the owner of the siddur, including some very well known English Jews of the period and this obviously helps us date the book.

עלנו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשאנו כגויי הארצות...

שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים לאל לא יושיע – אדם,דם, מרה, בשר סרוחה, רימה, טמאים וטמאות, מנאפים ומנאפות, מתים בעוונם ונמקים ברשעם, בלויי עפר, רקובי רימה ומתפללים לאל לא יושיע

Over time, it appears that the need to work displaced people’s willingness and desire to say the extended מעמדות and sections dropped out. The evident anti-christian theme appears to have made alenu one of the last surviving remnants of the מעמדות. Apparently, we first see the prayer in Sephardic circles until the later 13^th century.

Last week we also noted that the מנהג in France was to not say Alenu at mincha and that it bears some connection to Shema. The commonality is that they both deal with יחוד ה' and therefore the custom evolved to say one when we said the other. Apparently, the אריז"ל is the one who encouraged saying it at Mincha, with the argument that if we feel the need to say Alenu when we already have another mention of יחוד ה, certainly when we need to say it when we do not have any other reference to that concept.

Rabbi Goldberger raised the question that if Alenu was said in order to keep people from rushing out of shul after davening, then there is no reason why they can’t rush out of shul after Alenu. I’d suggest that in the days when people said some or all of the מעמדות that might have been valid. Today though, none of us considers Alenu to have the status of a miscellaneous addition. We say a Kaddish after it and that be its very nature means that it has, over the centuries, become part of the communal prayer structure and needs to be treated with the same halachic sensitivity as everything that comes before it.